על הצורך לנוע

(על-מנת לפתוח את הקישורים בפוסט זה בחלון נפרד – כך שיתאפשר להקשיב לשירים תוך המשך קריאת הפוסט – יש לפתוח את הקישורים על-ידי לחיצה על מקש העכבר הימני ובחירת האפשרות "פתח קישור בחלון חדש")

מה המכנה המשותף לכל השירים הבאים, מעבר לעובדה שכולם ניתנים לאפיון כללי כ"פולק-רוק צפון-אמריקאי"?

  1. Ol' 55 (Tom Waits, the Eagles) http://www.youtube.com/watch?v=WL1vB28VfWw http://www.youtube.com/watch?v=MaC_cChs6hA
  2. America (Simon and Garfunkel) http://www.youtube.com/watch?v=W773ZPJhcVw
  3. Five Hundred Miles (Peter, Paul and Mary) http://www.youtube.com/watch?v=stwt_ew6Bac
  4. Leaving on a Jet Plane (John Denver) http://www.youtube.com/watch?v=f4hsC0nRvZM
  5. Take Me Home Country Roads (John Denver) http://www.youtube.com/watch?v=ukUL_I14GPw
  6. Come a Long Way (Michelle Shocked) http://www.youtube.com/watch?v=3cJZyjF9PlQ
  7. Everybody's Talkin` (Harry Nilsson) http://www.youtube.com/watch?v=uBemzu1Fchk
  8. Ballad of Easy Rider (The Byrds) http://www.youtube.com/watch?v=DNjzzDNIJWw
  9. Steel Rail Blues (Gordon Lightfoot) http://www.youtube.com/watch?v=1DNpKjitOA4
  10. City of New Orleans (Arlo Guthrie) http://www.youtube.com/watch?v=OfxoM6trtZE
  11. Horse with No Name (America) http://www.youtube.com/watch?v=zSAJ0l4OBHM
  12. Woodstock (Joni Mitchell / Mathew's Southern Comfort) http://www.youtube.com/watch?v=Kn9hi9fAwUQ
  13. Carolina in My Mind (James Taylor) http://www.youtube.com/watch?v=6dimDXTOf94&feature=fvwrel
  14. Lodi (Creedence Clearwater Revival) http://www.youtube.com/watch?v=vxO_FHR5U_A
  15. San Francisco (Scott McKenzie) http://www.youtube.com/watch?v=SB2tYYYlwMc
  16. Girl from a North Country (Bob Dylan) http://www.youtube.com/watch?v=vxfW8lKIYa0
  17. Don't Think Twice, It's Alright (Bob Dylan) http://www.youtube.com/watch?v=aJIlbq7lzRQ&feature=fvsr
  18. Long as I Can See the Light (Creedence Clearwater Revival) http://www.youtube.com/watch?v=oFqddXbhTZQ
  19. Hungry Heart (Bruce Springsteen) http://www.youtube.com/watch?v=5lYpokhq_-w
  20. Running on Empty (Jackson Browne) http://www.youtube.com/watch?v=2O_1plEd3i4&feature=fvwrel

ובכן, כל השירים שברשימה נוגעים, בצורה זו או אחרת, בנסיעה / דרך / נדודים / תנועה.

(תשובה אחרת היא שכולם כלולים בפלייליסט שיצרתי באייפוד שלי לפני כמה שנים וקראתי לו Road Songs, ועד היום הוא אחד מאלה שאני הכי מרבה לשמוע).

אולי לא פלא שלמעלה ממחצית השירים ברשימה הזו הם מהעשור ההיפי, שבו, המסע הנוודי בדרכים (בטרמפים, ברכבות, באופנוע, קרוון או "חיפושית") היה מהאמצעים הרוֹוְחים ומהסמלים האפיים לאידיאל הגדול של אותו דור – שחרור פיזי ותודעתי. וכמובן, לא מקרית היא גם העובדה שמקור כל השירים ברשימה בצפון אמריקה, שם השילוב של האתוס ההיסטורי המכונן של התנועה מערבה, עם העובדה הגיאוגרפית של מרחבים עצומים ותחושת חופש התנועה שעובדה זו מזמנת, היה כר להתפתחות מסורת מוזיקלית של שירי דרך.

חלק מהשירים ברשימה הם על מקום מסוים ועל יחס בין המקום הזה לבין תנועה – בין שהמקום המוזכר הוא יעד התנועה הנכסף  (San Francisco, Woodstock), ובין שהוא הבית שנותר מאחור ושאליו מתגעגע הנע-ונד או לפחות שאליו הוא מתכוון לשוב (Take Me home Country Roads, Leaving on a Jet Plane, Carolina in My Mind, Long as I Can See the Light );

בין שזה המקום שבו הנוסע מצא עצמו תקוע בלי כסף לצאת ממנו ולשוב הביתה (Lodi) ובין שזה מקום כללי ורחב (America) שהוא בעת ובעונה אחת, ובאופן פרדוכסלי, גם זירת המסע וגם היעד הנכסף שלו, יעד שהוא אולי בלתי-מושג ("They've all come to look for America").

בחלק מהשירים, הנושא הוא הרעב חסר התקנה והאי-שקט שמולידים את התנועה בדרכים (Hungry Heart, Long as I Can See the Light, Ballad of Easy Rider, Everybody's Talkin', Running on Empty), ובמרכז שני השירים של בוב דילן, יש אהובה-לשעבר שהותיר הנווד מאחור: ב-Don't Think Twice, היא-היא סיבת העזיבה והיציאה לדרך ("you're the reason I'm a-travelin' on") בעצם רצונה לכפות על אהובהּ את כבלי הישיבה במקום אחד, והדובר לא ממש מתגעגע אליה; בעוד שבשיר האחר (Girl from the North Country) מובע געגוע נוסטלגי בשילוב עם דאגה אבהית לנערתו-משכבר הרחוקה, אך אלה באים יחד עם השלמה נוודית סטואית עם כך שהיא נותרה הרחק אי-שם ומן הסתם לא ישוב לראותה (ניתן לומר ששני השירים הללו של דילן הם על השלמה עם  החולף, עם חוסר הקביעות, בשניהם יש קריאה להימנע מאחיזה בעבר ולהמשיך לזוז הלאה).

כמה מהשירים ברשימה (Ol' 55, City of New Orleans, Steel Rail Road, Come a Long Way) מאזכרים בשמם או בגוף הטקסט את המוטיב המרכזי בשיר, שאינו אלא אמצעי הנסיעה (מכונית, רכבת, אופנוע). השיר Ol' 55, הפותח את אלבום הבכורה המופלא של תום ווייטס,  Closing Time מ-1973, אינו מבטא אלא את שמחת הנסיעה בכביש, את חדוות התנועה עצמה. גם שירה המקסים של Michelle Shocked (זמרת פולק אמריקאית שהחלה את הקריירה שלה בשנות השמונים, שבמהלכן גרה על יאכטה, וחיה כנוודית במשך חלק גדול משנות צעירותה), Come a Long Way, מתאר בפרץ של חדווה את קורותיה של נסיעה הרפתקנית אחת באופנוע, וסצינות של הווי העיר הניבטות לעיני הרוכבת החולפת על-פניהן; וכמו ברבים מהשירים האחרים ברשימה, גם בצלילי השיר הזה אני יכול ממש לשמוע את הרוח החופשית הנושבת על-פני הכביש, קוראת לנוסע להמשיך לנסוע, להמשיך לשיר את דרכו אל המרחבים של אמריקה (גם אם השיר הספציפי הזה מתאר נסיעה מתמשכת שאינה יוצאת מתחומה של העיר לוס אנג'לס). אין כמו המדיום המוזיקלי כדי לבטא ולהעביר את חוויית הנסיעה, התנועה, שכן המוזיקה מתרחשת על ציר הזמן במקצב קבוע (השיר נוסע), ונחווית בגוף.

השיר City of New Orleans, שנכתב ע"י סטיב גודמן בתחילת שנות השבעים, הוקלט ע"י ארלו גאת'רי ב-1972, והפך במהרה לאחד משירי העם הפופולאריים והמזוהים ביותר של אמריקה, הוא שיר אהבה שמח לאמריקה ולהווי המיתולוגי של הרכבות ההיסטוריות שלה.

הגרסה המעוברתת של City of New Orleans – "שלום לך ארץ נהדרת", במילותיו של אילן גולדהירש ובביצועו של יהורם גאון – אינה שיר אהבה לדרכים אלא להיפך: תחת תחושת תנועה ותשוקת נדודים היא מציגה אוסף, סטאטי אך מציף-רגש, של אזכורי-מקום, אוסף גלויות מהבית / הארץ / המולדת, ויש כאן המלצה החלטית למדי, לצאצאיו של היהודי הנודד, להעדיף תמיד את השיבה לארץ ישראל "הטובה והישנה", זו שלנו, המוכרת, על-פני ביכור הניכר הנוצץ והקורץ בשבעת פלאיו. ואולי גם שירי מסע/טיול נוספים, שהיו חלק מקנון הזמר הארץ-ישראלי, הם טקסטים השלובים בהירתמות תרבותית כללית לגיבושו של עָם סביב רגש האהבה לארץ חדשה-ישנה זו ונופיה, ובכך הם בעצם ממשיכים מסורת שירית שהחלה עוד בגולה, של כיסופים לציון.

אני לא מכיר על בוריין את כל תולדות הזמר העברי-ישראלי, אך נדמה לי שאהוד בנאי הוא טרובדור המסעות האמיתי הראשון כאן. "רוחות הצפון" שלו הוא שיר דרך אמיתי; שיר כיסופים אל הניכר, אל מרחבים זרים ומפתים שמעבר לכאן ("קניתי לי חבר בשם דייגו… לקח אותי עד לוולנסיה./והוא לימד אותי/ את האקורד האמיתי"). והנה סתם היפותזה פרועה לגמרי שעלתה בראשי הרגע: אולי אין זה מקרה שטרובדור המסעות הראשון של המוזיקה הפופולארית הישראלית היה בנאי זה, שלּוֹ שורשים ירושלמיים ממשיים ונטועים היטב ועל כן הוא משוחרר מעול-ההוכחה המתגונן של הציונות כפי שזה מתבטא למשל ב"שלום לך ארץ נהדרת"  (מה גם שהקריירה שלו החלה כבר בתחילת עידן ה"פוסט-ציונות", כשלצדו "פליטים" כיוסי אלפנט ושות') – אצל אהוד בנאי, טוב לנדוד ואפשר גם להמשיך לנסוע.

עוד שיר דרך ישראלי, מהמקסימים שאני מכיר, הוא "טיול ליפו" של שלום חנוך, מ-1977. שיר מסע מקומי, עירוני; מסע הזוי וממוסטל לאורך הטיילת של תל-אביב-יפו, בנסיעה על קורקינט (לא חשמלי או ממונע, אלא קורקינט ממש, כזה של 1977). הרוכב עובר מחוויה לחוויה, מהרפתקה משונה אחת לזו הבאה אחריה, ותחושת התנועה, החופש וחוסר המחויבות, עוברת היטב למאזין ולקורא הטקסט כאחד. כמו באהוד בנאי, גם בשלום חנוך התמזגו השפעות פולק-רוק נוכריות עם אותנטיות אישית וחיבור למקום ולמרחב, והמיזוג המדויק הזה, ברגע מסוים בתקופה מסוימת, מורגש לדעתי היטב ב"טיול ביפו" החד-פעמי.

ומדוע אני עצמי כה נמשך לשירים האלה שאני קורא להם שירי דרך? מדוע אני מתרגש כשאני שומע אותם ולמה אני כה מתגעגע?

לא הייתי מגדיר את עצמי כנווד גדול.

בתקופת חיי הספקתי "לנדוד" הרבה פחות מכפי שרציתי. ולא הייתי ממש קורא לנסיעה-להודו בסגנון שבו נסעתי (פעמיים בסה"כ), בשם "נדודים". תמיד הייתה הנסיעה מגודרת בתוך מסלול ישראלי מתוכנן פחות או יותר של יציאה וחזרה והתכוונות לעתיד ידוע מראש; ולעתים לא קרובות לאורך תקופות השהייה בהודו הצלחתי לחוש חופשי באמת, כמו שחשבתי ש"נווד" אמור לחוש – משוחרר מתחושות חונקות של בדידות, אוהב את לבדותו ואת תלישותו ואינו כמֵהַ לשום דבר מלבד המשך התנועה לבד במרחב שכן הוא-עצמו והתנועה במרחב מספיקים לעצמו. כלומר, ניסיונותיי המעטים והקלושים, אם בכלל היו כאלה, לטעום מהנדודים, הסתיימו בעיני עצמי בכישלון, זולת רגעי אושר נדירים ופתאומיים.

ולמרות זאת, השירים הללו, המדברים על היציאה לדרך, על החופש, על המרחבים, מציפים אותי תמיד בכמיהה כמעט נואשת. מנקודת מבט חיצונית – כמיהה "רומנטית"; אולי גם ילדותית (ואולי גם כבר לא "מתאימה", ואנכרוניסטית משהו, עבור מי שהפך בינתיים להיות אב אוהב ומאושר לשתי פעוטות מתוקות).

אז בכל זאת – מדוע?

אסיים את הפוסט הזה בשני ציטוטים מתוך פרק 20 ("כיסופים") בספרה הנפלא והמרתק של חוקרת הפסיכולוגיה האבולוציונית עדה למפרט, "נפש עירומה" (הוצאת ידיעות אחרונות, 2007), שאני ממליץ עליו בחום רב לכל מי שטרם קרא אותו.

עמ' 231-232:

"צודק טשרניחובסקי באומרו כי 'האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו'. מוחנו מוכן לקליטת רשמים ראשוניים של נוף ילדותו, הוא בולע אותם, מחווט אותם בדפוסים שעתידים להיות חזקים ועמידים יותר ממה שיחווט בהמשך. שפת אם אי-אפשר להחליף. קשה להגר.

צודק גם נתן זך כשהוא אומר: 'מולדת אינה אלא כמיהה לדבר אחר, לא-מולדתי'. שני געגועים בנפשנו. אל הבית ואל המרחבים, שתי כמיהות שלא ייתנו לנו מנוח עד סוף ימינו, אל הארץ שניתנה ואל הארץ המובטחת. כשאנו שואלים איש את רעהו איך היה הטיול, אנחנו כמעט תמיד יודעים, שהתשובה תהיה: היה נהדר, ושהאמת היא שהיה קצת פחות מנהדר. הכיסופים אל המרחבים מפארים אותם, אולי זו דרכו של המוח לעורר בנו את התשוקה. מכיוון שהתעוררה, והיא מלאת הבטחה, מצפה בפינה אכזבה קטנה. שום דבר שאני מכירה אינו אידיאלי. לא פגשתי מישהו שחושב שיש בעולמנו משהו מושלם, אלא אדם שמאוהב באופן זמני. בניית הציפייה הגדולה מעמיקה את הפער בין מה שחשקנו בו לבין מה שמצאנו. זה הרגע לשוב בשמחה הביתה. כשנשב בביתנו מספיק זמן, יעורר מוחנו את הגעגוע לצאת, ונצא. נעים ונדים בין טשרניחובסקי לנתן זך."

עמ' 235:

"הכיסופים אינם רק ערכה מוחית מותנעת אור והורמונים. הם נדמים לי כתוכנת קבע השוכנת במוחנו, ולוחשת באוזנינו כלחש הנחש לחווה. תוכנה שמעירה געגוע קבוע אל הטוב יותר (…) אל הירוק יותר. געגוע שלא פעם מתעורר עוד לפני שמצאנו לו מטרה. כשהוא עולה, אנחנו נחפזים לכוון לו מטרה ומרמים את עצמנו שעל זה חלמנו תמיד. בחוכמה טיפחה האבולוציה את הכיסופים. בלעדיהם היינו כאבן שאין לה הופכין. הכיסופים מונעים מאיתנו את השלווה הבוטחת, כדי שנרים את עינינו להבטחה אחרת. הנפש בנויה לשלווה קצרה בלבד. רגע אחר כך היא שוב עורגת."

ועכשיו סתם שיר יפה: http://www.youtube.com/watch?v=XssYovzh3O4

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה מוזיקה, על החוויה, תרבות | עם התגים , , , , , , , , , , , | 2 תגובות

סלנג שהתיישן (התחלה של רשימה)

טוב, אז זרקתי איזו הבטחה לפוסט ובו רשימה של ביטויי סלנג שהיו שגורים פעם והתיישנו או נעלמו. הממ… משימה/יומרה קצת גדולה בשבילי (לא אדם חרוץ במיוחד) ועם זאת כדאי בכל זאת שאתחיל מתישהו, בתקווה שמאוחר יותר ארחיב את הרשימה.

ובכן… אני, לדוגמה, נהגתי עד לאחרונה להשתמש בביטוי "מִסְפָּר" (או "מִסְפָּרִית" – "הבחורה הזו ממש מספרית!") ברצותי לומר על אדם מסוים שהוא עתיר כשרונות והישגים ראויים להערצה. עד שאשתי, סיגל, דאגה לאחרונה ליידע אותי שהביטוי הזה – שאימצתי כבר בילדותי מהוריי (כיום באמצע שנות השבעים שלהם) – תמוה משהו (היא בכל אופן מעולם לא נתקלה בו). וכשהבינה שמקורו בחמותה, צירפה לדרישה שאפסיק להשתמש בביטוי הארכאי המצחיק הזה את הטיעון ש-"אתה נשמע כמו אמא שלך". ניסיתי תחילה להתעקש על חופש הביטוי, כמו גם על זכותי לתמוך בשימור אוצרות שפה אבודים, עד שלבסוף התחלתי להבין עד כמה מוזר נשמע כנראה השימוש הלשוני הזה, ונכנעתי. הביטוי נכחד, אם כן.

משלט לשוני נוסף שנאלצתי לסגת ממנו לאחרונה בלחץ צבאות ההייטק המסתערים (סיגל היא נציגת מגזר ההייטק בביתנו), הוא "חבר'המן". כן, גם הבשורה העצובה על מותו של החבר'המן הובאה לאוזני לראשונה מפי אשתי. ויש לציין כי במגזר ההייטק (טוב, לא רק בו), חוסר מעודכנות לשונית היא מסימני הזקנה הראשונים, ולכן אינה דבר נסלח.

בקיצור, הנה רשימה ראשונית של כמה מטבעות לשון לא-בדיוק עדכניים:

1. "מספר": איני יודע מתי החלו להשתמש בביטוי במובנו האמור (ואם אמנם החלו אי-פעם; אולי בכלל רק דמיינתי שיש ביטוי כזה והוא נחלת הכלל, ובעצם הוא היה יציר עולמם הלשוני האידיוסינקרטי של אמי ואבי בלבד? אני מניח שלא). בכל אופן, כיום נראה שהביטוי כבר אינו בשימוש, וביטוי הסלנג "תותח" שגור יותר כשרוצים לדבר על אדם רב יכולות והישגים. רוביק רוזנטל (http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/379/463.html) כותב ש"תותח" אינו ביטוי כה חדש אלא היה נהוג כאן גם בשנות השבעים, במקביל ל"קאנון" (קזבלן) שהגיע מגרמנית ואידיש ("תותח" שרד וראה תחייה מחודשת בעשור האחרון, ה"קאנון" נעלם). מילות סלנג תקופתיות באותה רוח, שצצו ורווחו בשנות התשעים לדעתי (טעון בדיקה) וכבר פחות רווחות היום, הן "שאקל", "כלי" ו"פטיש".

2. "חברה'מן": אדם לעניין, אחד שאפשר לסמוך עליו, אחד שלא מקטר או מתבכיין אלא יודע להתמודד עם קשיים, וגם – "אחד מהחבר'ה", אדם שכיף להיות בסביבתו ("הנהג שלנו חברה'מן"). מילה שדומני כי כבר אינה בשימוש בקרב הצעירים היום, או לפחות, הפכה נדירה יותר. כשאני מנסה עכשיו לחשוב על התחליף המודרני – האמת שהוא לא עולה בראשי (אולי אין?).

3. אגב "חבר'המן" – "חבריא": מין חבורה חבר'המנית שכזו, ממילות עידן הפלמ"ח שממנו בא גם החברה'מן (אם כי על-פי צורת הכתיב של "חבריא" אני מנחש שמקורה קדום יותר); היא נכחדה לחלוטין מהעברית המדוברת לדעתי כבר בשנות השמונים לכל המאוחר (אני עוד זוכר את השימוש בה בילדותי), ונותרה אחריה רק אחותה, "חבר'ה" (ומשום מה יש לי תחושה, אולי אני טועה, שגם זו מילה בסכנת הכחדה בקרב נוער הפייסבוק).

4. "גזעי" – כך קראו בשנות השבעים והשמונים לכל דבר שבעשור וחצי האחרונים בערך אומרים עליו בני הנוער שהוא "קוּל".

5. "שרוף עליה", "גנובה עליו", "דלוק עליה": נדמה לי שהביטויים האלה, שהיו שימושיים מאוד כשהייתי ילד בתחילת שנות השמונים, כבר פחות שגורים היום (מצד שני, אולי בעוד כמה שנים, כשהילדות שלי יגדלו קצת, תהיה לי דרך אמינה יותר לבדוק את זה).

6. "משגע": "הוא בנה בית משגע", "יש לָךְ עיניים משגעות", "יש לכם בנות משגעות" (אבא שלי, כשאנחנו מבקרים עם הנכדות) – שימוש ארכאי, שהתחלף – לדעתי מתישהו בסוף שנות התשעים/תחילת האלפיים – ב"מהמם" השגור עד היום (אך בעצם, מתישהו בין "משגע" ל"מהמם" היה גם "מטריף").

7. את הביטוי "להסתלבט" (במובן של "להתבטל", לא של "להריץ דאחקה" – ואמרו גם "לתפוס סתלבט"), אני זוכר כפופולרי במיוחד בתקופת ילדותי, ולדעתי לא שמעתי אותו כבר שנים רבות.

זהו, אני מניח שהמשך יבוא…

פורסם בקטגוריה שפה, תרבות | עם התגים , , , , , , , | 5 תגובות

הליכה

איך למסוך למילים את שורות בתי העיר ושמיה החודרים דרך העיניים וממלאים את חלל הראש בעת ההליכה לאורך רחוב שיינקין בצהריים של יום גשום וצלול בתחילת אפריל.

איך, והמילים אינן אלא מה שממסך את אותו חלל בערפל מלמולי, מה שנע ורוחש ללא הרף ביקום מקביל לזה שבו מתרחשת תנועת הרחוב בתוך אותו חלל, יקום מקביל ופולשני כאחד, המילים אינן אלא מה שמפריע לאותם בתים ואותם שמיים פשוט לנוע שם לבדם, בשקט, בתוך החלל הזה.

אבל השקט הזה, איכשהו הוא מצליח להישמע גם מבעד לרחש המילים, כמו צעקת ילד מבעד למסכת ההרדמה. הוא שם, ואני כל-כך רוצה, אבל אי-אפשר לאחוז בו, וגם לא למסוך אותו למילים.

פורסם בקטגוריה על החוויה | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

על שינויי האדרת של העברית המדוברת

פעמים רבות השתעשעתי במחשבה על השתגרות במכונת זמן לימי התנ"ך ולו כדי לשמוע את העברית המדוברת בפי העברים שחיו אז. מה אנחנו יודעים או מסוגלים לדעת על העברית המדוברת של אותה תקופה? לא ידוע לי על מחקרים שנעשו בנושא הזה (והאם אפשר לחקור אותו). מן הסתם, גם אז לא דיברו כפי שכתבו. מרתק לחשוב על הדמיון והשוני שבין שפת היומיום שדיברו העברים הקדמונים לבין העברית המודרנית, ולתהות עד כמה בכלל היינו יכולים – לו נסענו בזמן לימי התנ"ך – לדבר איתם ולהבין זה את זה.

בכל אופן, אני חושב שניסוי מעניין לא פחות, על-אודות הקשר בין התפתחויות תרבותיות לשינויים בשפה מדוברת,  הוא נסיעה אחורה בזמן למרחק קצר בהרבה – שאינו חורג מתחומיה של השפה הידועה כ"עברית ישראלית". שכן, הרי גם אילו שיגרתי את עצמי לפלשתינה-א"י ערב הקמת המדינה; או ליום בחיי הוריי הצעירים בשנות השישים; או ליום בחיי שלי, בנעוריי בשנות השמונים ואף בצעירותי בשנות התשעים – הייתי יכול לשמוע עברית שאינה זהה בכול לשפה שאנו מדברים נכון להיום.

לעתים קרובות מאוד קורה שאני נזכר פתאום בעוד איזה מטבע לשון או ביטוי סלנג שהיה פעם רווח, ומבלי שהבחנו, ברגע נשכח אחד של ההיסטוריה של העברית המדוברת, עזב אותנו בשקט-בשקט כמו ידוען-לשעבר שהזדקן ובהבינו שכבר אינו מסמר הערב, הוא חומק החוצה ממסיבה מבלי שאף-אחד מרגיש, כדי להתאחד עם הלילה ולהפוך לדמות שכוחה. כאינספור הידוענים-בזמנם, או שמא יש לומר סלבריטאים (אך למעשה כבר יש לומר סלבים), שנשכחו ופרחו עם אבק הזמן, כן רבו מטבעות הלשון והביטויים העממיים שהיו ממגדירי התרבות הפופולרית בשעתם ואז נשכחו. ממש כגדולתם התקופתית של אתרים מסוימים במרחב הפיזי – כיכר אתרים בשנות השמונים, למשל. אחת לזמן מה אני נזכר בעוד ביטוי כזה, וכדי לאמת את התחושה שלי שאמנם מדובר בעוד ציפור שנכחדה, אני שואל אז את אשתי (בערב, כששנינו שרועים זה לצד זה מול הטלוויזיה לאחר מאבק ה"השכבות" הסוגר עוד יום): "תגידי – נכון שכבר לא משתמשים היום בביטוי 'הצעקה האחרונה'?" ואשתי, שאותה אני תופס כ"מקורקעת" ומעודכנת יותר מבין שנינו ב"איך מדברים היום" – הערוץ המוכח שלי אל העכשווי והמקובל-חברתית – מאשרת. אז הנה עוד ציפור לשונית שנכחדה ממש מזמן ולפתע נזכרתי בה.

באנגלית, לדעתי, התופעה הזו הרבה פחות בולטת, אפילו פחות קיימת – מדובר בשפה יציבה יותר מהעברית (אולי בין השאר דווקא בשל גמישותה?): האנגלית המדוברת שהייתה שגורה לפני עשורים רבים, היא לדעתי פחות או יותר אותה אנגלית המדוברת בימינו, וגם אם שכבת הסלנג שלה מתעבה כל העת בביטויים חדשים, הרי שהרבה אינו נגרע ממנה – רוב מטבעות הלשון העממיים שהיו בשימוש לפני עשורים, עודם בשימוש או ניתנים לשימוש כיום מבלי שהמשתמש ייחשב לתמהוני גמור (אין אני אומר זאת בתור דובר ילידי של השפה או לאחר בדיקה מבוססת, אלא יותר על-סמך תחושה כללית המבוססת על סך-כל האינטראקציה שצברתי עם ספרות באנגלית וקולנוע באנגלית). לעומת זאת, בעברית המדוברת, נדמה כי מטבעות לשון שהיו בשעתם מאוד מרכזיים ורווחים בתרבות, פשוט נעלמים בזה אחר זה במהירות כמו הקרחונים הנמסים (אמנם, בניגוד לקרחונים, לרוב מופיעים ביטויים אחרים תחת הקרקע הקודמת שנשמטה; אלא שחלקם הגדול פשוט נשאב היום מהשפה האנגלית, שהפכה ל"ספקית" הגדולה של העברית המדוברת, וכך העברית עצמה נקלשת והולכת).

אני תוהה ואשמח מאוד לדעת אם נערך אי-פעם מחקר בנושא. האם נחקרו השינויים בעברית המדוברת לאורך העשורים, והסיבות לשינויים הרבים והתדירים; מדוע מטבעות לשון וביטויי סלנג עבריים מסוימים נעלמים אחת לכמה שנים ומוחלפים ע"י אחרים, עבריים או לא – בעוד שביטויי סלנג מסוימים אחרים מחזיקים מעמד למשך עשורים; האם התופעה הזו של "החלפת לבוש" תקופתית אכן רווחת בעברית יותר מאשר בשפות אחרות; ואם כן, מה עשוי הדבר ללמד על התרבות הישראלית, על עומק שורשיה, על יציבותה, על עתידה.

אולי בפוסט נפרד אנסה לגבש רשימה כזו, של ביטויי סלנג ששלטו פעם בשמי השפה והתרבות שלנו ונשכחו בינתיים… עד אז, אשמח לקבל תזכורות לביטויים כאלה בתגובות לפוסט.

פורסם בקטגוריה שפה, תרבות | עם התגים , , , , | 6 תגובות